לעניין עבירת הלבנת ההון, ההגנה טענה שעבירה לא כיוונה למעשים מסוג אלו אלא למעשים מתחום הפשיעה המאורגנת בלבד. בעניין זה קבעה השופטת כי אין ספק שזו היתה תכליתו הראשונית של חוק איסור הלבנת הון, ברם, ברור שתחולתו היא רחבה ביותר ובתי המשפט אף עושים שימוש בהוראותיו גם בתיקים שאינם עוסקים בפשע מאורגן. השופטת אף קבעה שכל שנדרש לפי סעיף 3(א) לחוק הוא הוכחת קיומו של ה"רכוש האסור" לצורך גיבוש העבירה. בכך דחתה את טענת ההגנה, שעבירת הגניבה לא יכולה להוות עבירת מקור לעבירת ההלבנה בשל הבשלתה המאוחרת בנסיבות העניין, בקובעה כי ככלל עבירת הגניבה בידי מנהל היא עבירה שמתבצעת, סימולטנית, מול עבירת ההלבנה, כשההלבנה מהווה רק חוליה אחת בשרשרת, בהשלימה את הראשונה. במקרה דנן, לא פריטת השיקים היא שהועמדה בבסיס עבירת ההלבנה, אלא הפריטה היוותה רק נדבך אחד בשרשרת הפעולות האסורות שנועדו כולן יחדיו להסתיר את כספי הגניבה, ולהטמיעם בכספים כשרים לכאורה. פעולת משיכת השיקים ופריטתם למזומן היוותה חוליה אחת מני חוליות שונות, גם בעבירת הגניבה וגם בעבירת ההלבנה כאשר הפקדת הכסף בחשבון הבנק של הנאשם השלימה את שתיהן. הנאשם לא רק ידע לאורך תקופה כי מדובר ב"רכוש אסור" שמקורו בגניבת כספים מההסתדרות, אלא גם נהנה ביודעין מפירות עשייה פלילית זו.

בשל כל אלה, נגזרו על הירשזון 65 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שנת מאסר על תנאי ל-3 שנים וקנס כספי בסכום של 450,000 ₪ או חצי שנת מאסר תמורתו.

להכרעת הדין

לגזר הדין